ביליה נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

פסק דין

1.בפני בקשת הנתבע לסילוק תובענת התובע על הסף.

בבקשה הועלו טענות שונות, אולם במסגרת סיכומיו התייחס הנתבע רק לטענת דחייה על הסף מחמת התיישנות ולכן אדון רק בטענה זו.

2.התובע הגיש תובענה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי פסק דין חלוט שניתן כ- 20 שנה לפני מועד הגשת התובענה, בטל.

3.בכתב התביעה נטען כי בתאריך 24.5.87 חתם התובע אצל הנתבע על ערבות עבור הלוואה שלקח מר אלוש מוריס בסך 10,000 ₪ וכי במעמד חתימת הערבות הובהר לו כי הערבות היא אך ורק על ההלוואה ולא על יתרת חוב בעו"ש או על סכומים בלתי מוגבלים.

בתאריך 4.10.88 נותר חוב עבור ההלוואה בסך 2,000 ₪ בלבד.

בתאריך 14.10.88 הגיש הנתבע תביעה בבית משפט השלום בתל אביב בת"א 39097/88 כנגד אלוש מוריס וחמישה ערבים בהם התובע על סך 74,846 ₪ בגין כל חובותיו של אלוש מוריס.

ביום 14.11.89 חתם עו"ד ז. רוס ב"כ אלוש מוריס, על הסכם פשרה בשם הצדדים וניתן לו תוקף של פסק דין לפיו יינתן כנגד הנתבעים פסק דין על מלוא סכום התביעה.

התובע טען כי מעולם לא חתם על ייפוי כח לעו"ד ז. רוס ולא ביקש ממנו לייצגו ולכן פסק הדין חסר תוקף בכל הקשור אליו והוא פסק דין שהוצא במרמה.

עוד נטען כי הנתבע פתח תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין ונגבו מהתובע סכומים של עשרות אלפי שקלים וסכום החוב עומד על למעלה משמונה מיליון ₪.

4.בתגובה לבקשה לסילוק על הסף טוען התובע כי התביעה מבוססת על טענת מרמה ולכן אין מעשה בית דין וכי מדובר במחדל שהינו עוולה מתמשכת ולכן אין התיישנות.

לעניין ההתיישנות נטען עוד כי התובע אינו משפטן ורק בשנת 2009 הביא את המסמכים בפני יודע דין והתברר לו על המחדל.

5.הנתבע בתשובתו מציין בין השאר כי טענת המרמה אינה מבוססת על תשתית עובדתית כלשהי ובהתייחס לטענת ההתיישנות, נטען שזו עולה מכתב התביעה עצמו. כן נטען כי המרמה אינה מיוחסת לנתבע אלא לעורך הדין.

6.ביום 23.5.11 נערך בפני דיון ובמסגרתו העידה עו"ד זהבה רוט.

ביום 18.7.11 נערך דיון במסגרתו העיד התובע.

7.כאמור, עסקינן בפסק דין משנת 1989 אשר נתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה בין הנתבע לבין התובע ואחרים.

אין חולק כי התובע היה מודע לקיומו של פסק הדין עוד בשנת 1989, כפי שעולה מדבריו בדיון - "אני יודע על פסק הדין שניתן במאי 89 כמה חודשים אחרי זה". (עמ' 4 ש' 14-15 לפרוטוקול מיום 23.5.11).

כמו כן אין חולק כי הנתבע נקט במהלך השנים בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע לרבות עיקולים ופקודות מאסר.

התובענה הוגשה ביום 17.11.09, כ- 20 שנים לאחר מתן פסק הדין.

8.בחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, נקבע כי תקופת התיישנות בתביעה שאינה מקרקעין היא 7 שנים, כאשר תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה (סעיפים 5 ו – 6 לחוק).